<h1>ספר התרומות שער ל"ד חלק א'</h1>
<h2>דף קי.</h2>
גרסינן בכתובות פרק שני דייני גזירות [ק"י ע"א] מתניתין שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני, וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו. גמרא, אתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה, רב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי, אלא זה עומד בתוך שלו וזה עומד בתוך שלו. ואוקימנא בגמרא דכולי עלמא עדית ועדית. כלומר, זה שהוא חייב מנה יש לו קרקע עידית, וזה שחייב לזה מנה יש לו עידית כמו כן. או לזה בינונית ולזה בינונית, או לזה זבורית ולזה זבורית, כיון ששניהן שוין בגביית חובם, בהא ודאי אין נזקקין להם, אלא כל אחד ואחד יעמוד בשלו, דהא הפוכי מטרתא הוא. כי פליגי דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זבורית, רב נחמן סבר בשלו הן שמין, הלכך זה גובה חובו וגובה בינונית וזה גובה חובו מזבורית. וקי"ל כרב נחמן בדיני. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. הלכך שנים שהוציאו שטר זה על זה והגיע זמן פרעון מן הראשון קודם שלוה משני, בכי הא האחרון יכול לומר לראשון אלו הייתי חייב לך האיך אתה לוה ממני והוא דהוי באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא. כדאיתא בגמרא [כתובות ק"י ע"א] על משנת המוציא שטר חוב על חברו והלה מוציא לו שטר שמכר לו את השדה ופליגי עלה אדמון וחכמים. ואמרינן עלה דבאתרא דיהבין זוזי והדר כתבי שטרא מן המכר כולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה אלו הייתי חייב לך היה לך לפרוע את שלך. והכא נמי חד דינא אית להו. וכן כתב הרב ר' משה בר' נחמן. וזה לשונו, כללא דנקיטינן מהאי שמעתא דשנים שהוציאו שטר זה על זה והגיע זמן הפרעון קודם שילוה משני, אי באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי [שטרא, ה]הוא כולי עלמא לא פליגי דמצי א"ל לוה היה לך להפרע משלך כשלוית ממני. ואפילו היה לו לשני בינונית ולראשון זבורית, אי נמי לשני עדית ולראשון זבורית, לא מצי למימר לויתי ממך כדי שאגבה מינך בינונית ואגבה אותך זבורית, אי נמי שאגבה ממך עדית היום ואגבה אותך זבורית למחר, כמו שעלה על דעת קצת החכמים, דזיל בתר טעמא, אע"פ שלא לוה ממנו היה לו לגבות עדית שלו. ואם לוה ממנו כדי להגבותו זבורית שלו, אין זה דרך בני אדם ללות כדי למכר נכסיהם. ולא מצינו זה בתלמוד, והפך מצינו שכולם מקפידים שלא למכור את נכסיהם, כדאמרינן היה לך ליפרע את שלך ולא למכור, ולא מצי למימר למכרו נתכונתי ושאפרע ממנו מעות, ואם לכך נתכון היה לו ללות מאחר כדי להגבותו זבורית שלו. תדע, מדלא מוקמינן מתניתין אליבא דרב ששת בהכי וזה גובה היום וזה גובה למחר, דהשתא נמי בהכי אוקים לה. ואי באתרא דכתבין שטרא ויהבי זוזי שטרות שניהם קיימין וזה גובה וזה גובה היכא דאית לחד עדית ובינונית ולאידך זבורית, ואם לאו זה עומד בשלו וזה בשלו כיון דכי הדדי נינהו, ע"כ.
והוא הדין נמי היכא דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית, דזה עומד בשלו וזה בשלו, דאי אתי בעל זבורית ברישא כי היכי דלירוח ולישקול בינונית ויתן זבורית, דבשלו הן שמין, דינא הוא דלא ליפסיד בעל בינונית, ולא אמרינן דאתי בעל זבורית ברישא וגבי ומפסיד ליה, אלא אתי בעל בינונית ברישא וגבי מיניה זבורית, והשתא דאית ליה בינונית וזבורית נעשה בינונית שלו עדית, וזבורית בינונית, ויחזור ויגבה לו זבורית שלו. והלכך לכולי עלמא הפוכי מטרתא הוא. והוא הדין נמי אי אית ליה לאחד בינונית וזבורית ולחד זבורית, זה עומד בשלו וזה עומד בשלו, שהרי הבינונית עומדת במקום עדית, דבשלו הן שמין, ונמצא שזה מגבה לזה זבורית, ונמצא שיהיה כהפוכי מטרתא, ולפיכך כל אחד ואחד עומד בשלו. אבל אם יש לאחד עדית ובינונית ולזה זבורית, בזה פסק רב נחמן זה גובה וזה גובה, דאי אתי בעל זבורית ברישא וגבה בינונית מחבירו נעשה בינונית עדית, וזבורית חזר בינונית, ומגבי ליה לחבריה זבורית. ואי אתי בעל בינונית ברישא וגבי זבורית הכי נמי דמפסיד, דהדר מגבי ליה בינונית דהא אית ליה עדית ובינונית וזבורית. ובפלוגתא דאדמון ורבנן דסבירא להו דלא אמרינן אלו הייתי חייב לך היאך אתה לוה ממני אוקימנא, כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש ואתא ביומא דמשלם חמש. וקי"ל כרבנן דאמרי עביד איניש דיזיף ליומיה. וכן הלכתא. והא דאמרינן דזה גובה וזה גובה, אם מת אחד מהן והניח יתומים, דינא דגמרא הוי דיתומים מגבא גבו, אגבויי לא מגבו, דמצו למימר אנן מטלטלי שבק לנא אבונא. אבל האידנא דתקון דאפילו ממטלטלי דידהו גבי, משתעבדי. וכתב הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל דמסתברא דאפילו הוו יתמי קטנים לא אמרינן מגבא גבו אגבויי לא מגבו עד דיגדילו, וכיון דתפס מחיים דאבוהון תפס.
